אז כן, גם לי זה קרה, לא יודעת איך חלפו עברו להן השנים כל כך מהר אך זה הגיע גם אלי.
הנסיכה שלי- בכורתי, זו שכאילו ואתמול עדיין חשתי ברחמי התגייסה שבוע שעבר לצבא, בדיוק היום! שבוע שלם חלף לו. לילה לפני לא הצלחתי לעצום עין אבל אז עוד לא ידעתי עד כמה הקושי יהיה עבורי עצום, לא הבנתי מה זה אמא לילדה בצבא- אמא כזאת שלא ממש יודעת לשחרר, אמא חרדתית, אמא פחדנית, אמא דאגנית- כל הטייטלים מתאימים לי ועדיין גם עכשיו בעת כתיבת הפוסט הדמעות מציפות את עיני ואין שום נחמה, טוב בעצם יש - שבוע הבא היא תצא חמשוש (אם לא יקרו דברים מיוחדים בדרך).
אז הגענו באותו בוקר של יום רביעי לבקו"ם , כבר בכניסה הרגשתי איך גופי מתחיל לרעוד ועד כמה קשה לו, הצעדים הפכו כבדים, הלחץ גם מצידה החל לבעור, כעבור מספר דקות קטן כבר קראו בשמה , כאן כבר פרץ הדמעות החל, היה לי כל כך קשה לשחרר, היי, זאת הבת שלי!! לא רוצה שתלך!! ועדיין לא הבנתי... היא עלתה לאוטובוס כולה מחוייכת (מנסה להחביא את הדמעות שביצבצו להן), הלכה אחרי שהיא רואה אותי בוכה ללא מעצורים, הנסיכה שלי, זאת שמבינה שגם שאני כועסת אוהבת אותה עד עמקי נשמתי כי היא כל עולמי, אותה ילדה שאנו רבות ללא הפסקה הבינה כמה קשה לי ושלחה הודעה: "אמא, הכל בסדר, אני חוזרת לשבת"!
היא נסעה ואני בתחושת ריקנות מטורפת חזרתי הבייתה, לבית ריק, נכנסתי למיטה שלה ולא הצלחתי להפסיק לבכות, נזכרת איך בדיוק לפני 24 שנים (כמעט באותו התאריך) שחררתי את אביה לטירונות, גם אז היה לי קשה אך מיותר לציין כי הפעם זה היה קשה מנשוא, ניסיתי להתקשר רציתי לשמוע את קולה, אך הנייד היה כבוי, היי אמא תתאפסי על עצמך אמרתי לעצמי, היא כבר לא זמינה 24 שעות ביממה עבורך.
כל היום הייתי על קוצים, בטרפת , רוצה רק לראות על הצג הודעה ו/או שיחה ממנה, כל צלצול מהנייד מקפיץ אותי,השיחה הגיעה בשעת הלילה המאוחרת, היא הייתה מותשת מכל היום והתקשרה בוכיה - קר לה, עצוב לה, היא רעבה ולא הסכימה לאכול כלום, היא רואה רק חול ולכלוך, היא מתגעגעת- אני מנסה להרגיע ולנחם אך לצערי בוכה ביחד איתה, קשה לי, לא מצליחה לחשוב איך הולכת להעביר את הלילה כשהיא שם ואני פה במיטה החמימה.
לא הצלחתי לישון ולו לשניה אחת ומידי פעם הסתמסנו לנו (כן, גם בשלוש וחצי לפנות בוקר), היא לא ישנה ואני איתה. למחרת היא התקשרה עדיין לא מרוצה מהמתרחש, היא קיבלה הלם תרבות, המקלחות מטונפות, האוכל מגעיל, הכל לא בסטנדרטים אליה היא הורגלה- קשה לה וקשה לי, מנסה לנחם אותה או שמא אותי, "מחר את חוזרת הבייתה- מה להכין לך לאכול? " "לא רוצה כלום, בא לי רק להקיא", מתחילה לספור את הדקות, הולכת לקניות וממלאת את העגלה רק בדברים שהיא אוהבת (פתאום קולטת, היי, יש לך עוד שלושה ילדים בבית), קמה לבוקר שישי מלאת מרץ, מתחילה לבשל כאילו ואין מחר, את כל המטעמים שהיא אוהבת, שהיא רוצה- הכל לכבודה, אפילו דיברתי איתה בטלפון כשחברה היקר אסף אותה מתחנת הרכבת "קצת לפני שאת מגיעה תתקשרי שאתחיל לטגן את השניצלים שיהיו חמים בדיוק כמו שאת אוהבת".
היא הגיעה, אין מאושרת ממני- כל השבת סבבה סביבה, אוכל, שתיה, פינוקים- הכל סביבה, מוצאי שבת מגיע ואני כבר מתחילה להתהפך, הקושי מתחיל לצאת לדרך, גם הלילה לא הצלחתי לישון ולו לרגע אחד, בבוקרו של יום ראשון היא יצאה, ידעתי שהיא יוצאת לדרך לשבועיים (12 ימים ליתר דיוק) והקושי רק מתעצם, אלוהים, מי צריך את זה? למה היא צריכה להיות רחוקה ממני? קשה לי.
הלילות הבאים מלווים גם הם בחוסר שינה, כל היום המחשבות מרוכזות בה, מה היא עושה עכשיו, האם אוכלת? האם שותה? האם ישנה? האם התקלחה? קשה לי, קשה לי לשחרר, קשה לי שהיא לא כאן לידי.
שמתי לעצמי מטרה, כל יום כותבת לה מעין ספר אישי - המסע שלי ושלה, בו אני מספרת על מה שאנחנו משוחחות, על התחושות שלי ושלה, על הקשיים, על הצחוקים, על הכיף ועל הריגושים- כל אלו נכתבים ביומן סודי ומיוחד אותו אני שומרת באינטרנט- במילים שלי.
ערב אחד לאחר שיחתנו הטלפונית נכנסתי על מנת לכתוב על אשר התרחש היום , חשכו עיני, אין לי אינטרנט, אוףףףף, למה עכשיו? לא ייתכן! אני חייבת לכתוב ועכשיו, מה עושים? השעה כבר 21.30 ואין מי שיעזור לי, נזכרתי, אני יכולה לעזור לעצמי.
הנשימה חזרה לסורה, האינטרנט סודר ואני יכולה להמשיך ביומן הסודי והאישי שלי, נותרו לי עוד 23 ימים עד לסיום הטירונות ולסיום המסע האישי שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה