יש אנשים שחיים ביננו וכל חייהם הולכים "על הקצה" , כשמו של הרומן החדש בהוצאת כנרת זמורה ביתן, שכתב דן רדלר.
גם בחלומו הרע לא חשב דן רדלר, איש עסקים ותיאטרון, סופר ומחזאי, נשוי ושמח בחלקו, שיום יבוא, אחרי שנים רבות ומקרה שקרה בילדותו, יצמיד אותו לשולחן הכתיבה ממנו לא יקום עד שיסיים לכתוב את הספר: "על הקצה", שבו הוא נותן ביטוי לחוויה ההיא מהילדות. רדלר מלווה את שלושת גיבוריו לאורך 30 שנה שבהן כל אחד מתמודד עם הטראומות ומלחמת ההישרדות שלו. לא בכדי הגיבורה שרדלר מזדהה עימה היא מוריאל, ולא רק בשל האונס אלא בגלל הילדות הקשה של השניים.
הוא קיבל אותה בבית חברו בחביבות ובנימוס, הציע לה לשתות וודקה, היא סירבה, נענתה רק להצעה למשקה קר. היא מתבוננת בבחור המבוגר ממנה בחמש שנים כמעט. הוא לא יודע שהיא צעירה מבנות הכיתה, שבבית הספר העממי הקפיצו אותה כיתה. הוא הרגיש שהיא מנוכרת, לרגע הוטרד. באור חדר האורחים של הדירה היא נראית שונה משראה אותה באותו הערב, כשהיה שתוי ומגורה. נערה ארוכת איברים, רזה, בעלת חזה קטן. הכתפיים משכו את תשומת ליבו, הן היו רחבות ביחס לגופה."את לומדת בי"ב?" שאל אותה כבדרך אגב. "כן" היא לא ציינה בפניו את גילה האמיתי אך אט אט היא התרככה. החמיא לה שהוא מדבר איתה כמו עם בת גילו. הוא לא פרח (ערס) אך מתנהג כאילו הכל מגיע לו. כאשר ניסה לשלוח את ידו לחבקה היא נרתעה. לרגע התבונן בה בעיניו הכהות החוקרות. היא נבהלה קצת אבל הוא לא ניסה שוב.
מוריאל מתביישת לספר לחברתה מרינה שלפני כשבוע דוד טלפן והציע שייפגשו שוב. היא נעתרה וכאשר הגיע לדירתו הוא לא היה לבד, היה איתו חבר. נדרשה לה דקה להבין שהחבר לא נמצא שם במקרה. הם היו שיכורים. דוד הציע לה את פיסת הנייר מרככת ההתנגדות שלו, היא סירבה. ואז הוא הציע שתשכב עם החבר שלו. היא חשבה לתומה כי הוא מתבדח, אבל אחרי שקרא לה בזלזול "אלפסי" ולא בשמה הפרטי, וחזר שוב על הצעתו כשהוא תופס אותה בחוזקה במותניה ומושך אותה אליו, היא בעטה ברגלו בכעס והלכה. ביציאה היא שמעה את חברו אומר לו "השתגעת? היא ילדה שטוחה כמו קרש".
לאחרונה היא חשה חולשה לא מוסברת, גם המחזור לא סדיר, חודש אחד נדמה לה שלא היה לה כלל מחזור וחודש אחרי מצאה כמה סימני דם, החזה קצת גדל וכאב לה כאשר נגעה בו. בבוקר יום בחינת הבגרות במתמטיקה חשה בבחילה, עד שחששה שתיאלץ להעדר מהבחינה. היא הגיעה לבחינה בגרירת רגליים. "אני מרגישה חרא", אמרה למרינה. אחרי שתיארה את מה שהיא מרגישה, מרינה אמרה : "זה עניין של הורמונים, אבל כדאי להיבדק אצל גינקולוג, אם לא יועיל, לא יזיק, לאמא שלי יש רופא מעולה".
שבוע לאחר מכן, לאחר הפצרותיה של מרינה, היא הגיעה לרופאה בקופת החולים, בבדיקה שגרתית לא נמצא הסבר לחולשה שלה והרופאה המליצה לה לעשות בדיקת דם. "אולי חסרים לך ויטמינים ואני נותנת לך גם לעשות בדיקת בטא". "מה זה?" שאלה בתמימות. "אם את בהיריון, שבוע לאחר ההפריה מופרש בדמה של האישה הורמון היריון הנקרא HCG".
"איך אני יכולה להיות בהריון?" שאלה את מרינה אחרי שיצאו מהחדר של הרופאה. "בפעם הראשונה והאחרונה ששכבתי עם גבר לא בדיוק שכבתי" היא השתתקה לרגע ולאחר מכן הודתה בפעם הראשונה את מה שחשבה מאז אותו הלילה "דוד אנס אותי באותו לילה לפני כארבעה חודשים". מרינה הסתכלה עליה ללא מילים.
שנה לאחר שחרורו מצה"ל עוזב דוד גוטמן את אשתו מוריאל אלפסי בת השבע עשרה ואת ילדו הקטן, פרי נישואיו הכפויים. הוא יוצא מהבית ולא חוזר. שלוש הנפשות מתפזרות לכל עבר ומתמודדות כל אחת בדרכה במלחמת הקיום. שלושים שנה אחרי האירוע המכונן, המקריות או הגורל מפגישים בין השלושה, מפגש מעורר מחשבה על מחיר הנקמה והצדק.
"על הקצה" הוא סיפור חובק עולם על משפחה שנולדה בחטא ועל החיים השביריים של הגיבורים, המהלכים על הקצה על פי תהום.
מדובר ברומן שנכתב מהבטן, סיפור שלצערינו אנו נחשפים עליו לא מעט ולדעתי חובה לכל אישה/נערה לקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה